underground 02

חתולה על גג יצאה לרוץ בגן סאקר כדי לנקות את הראות המפוחמות שלה. התוצאה היתה מפתיעה - גן סאקר הצליח לעשות מה שמנקה ארובות אנגלי מהמאה ה-19 לא היה מצליח. פוסט ראשון בסדרה.

מאת: חתולה על גג פח

מסתבר שגן סאקר טומן בחובו מלא אפשרויות. לפלח האוכלוסיה שרגיל לשאוף וללגום חומרים מגוונים למיניהם, מותרים על פי חוק או לא זו היתה הפתעה לא קטנה. עד לפני חודש, אם מישהו היה אומר לי ‘גן סאקר’ האסוציאציה הראשונה שהייתה עולה לי לראש היתה בתי שחי מזיעים מעל מנגלים מעשנים כפול משפחות עם יותר מדי ילדים ומעט מדי כסף לבשרים ראויים למאכל אדם. אתמול גיליתי שזה ממש לא ככה.

כשנמאס לי ללמוד לבחינה קשה מדי הרגשתי חנוקה בתוך כותלי דירתי, כל החברים הלכו לג’מבו ורק אני נשארתי בעיר הקודש בדד. את כל הפרקים של ‘אבודים’ כבר ראיתי, מייקל סקופילד מעניין לי את התחת והאינטרנט היה משמים כמו “כתבי חז”ל על נידה, מיטה ומה שביניהם”. לא נשארו לי יותר מדי ברירות - נעלתי נעלי ספורט, עליתי על הטריינינג ויצאתי מהבית.

שיטוטים הובילו אותי לגן סאקר. ממש לא הייתי היחידה שיצאה לשאוף אוויר הרים צלול כיין ב-10 ק”מ לשעה. את מסלול ההליכה / ריצה / רכיבה על אופניים מילאו עוד אנשים. כאלה שניכר עליהם שהם עושים ספורט כי הם נהנים מזה ולא כאילו קצו עליהם כל הקיצין. לא יכולתי להתנגד לזרם ולשמע הצלילים של דיסק הרמיקסים של טרנטמולר אפילו אני פצחתי בריצה בשלב מסוים.

מסתבר שריצה זה לחלשים והרגליים שלי נראות הרבה יותר טוב בג’ינס שלא לדבר על כל הקטע הזה של הזעה שלא מדבר אלי בכלל. אבל גן סאקר הוא הרבה יותר ממסלול ריצה; החל ממגרש החלקה על רולר בליידס (מישהו אמר שנת 1994?) מוצף במתבגרים בגילם ומתבגרים בנפשם המחליקים על הרמפות בבגדי באגי ונעלי וואנס (ואולי ניינטיז זה הרטרו הבא?). לא רחוק משם יש מגרש כדורגל שמארח נבחרות של אנשים שעדיין מחזיקים בתקוות שווא שהם יהפכו לאלון מזרחי הבא, בתקווה שהם יודעים שספרד אכן נמצאת בתוך תחומי יבשת אירופה.

אבל כל זה מתרחש לאור החמה ומסתבר שהאפשרויות הגלומות בגן סאקר הן הרבה יותר מגוונות. בשעות הלילה מזדחלים למקום חובשי כיפות בנעליים גרועות, זקנים לא מטופחים וציציות מתנופפות. רובם יושבים עם הדייטים שלהם, מנסים להפר חוקי צניעות מתחת לכיפת השמיים. אולי שואבים השראה ממני ומהדייט שלי.

כן, היו עוד כמה רצים שלא היו בעניין של להזיע בשעות האור אבל ללא ספק החבורה המגניבה ביותר היתה של השטריימלים שפרסו רשת, מתחו שרירים עייפים והביאו אותה במשחק כדורעף חובבני להחריד. דווקא מגניב הקטע הזה של הכדורעף. נורא רציתי להצטרף אליהם אבל אני והדייט קצת חששנו מהתוצאות אז המשכנו בשלנו, נזהרים מכדורים תועים.

אם משעמם לכם בחיים, ואתם בקטע של סיבולת לב ריאה, נראה כאילו גן סאקר הוא אופציה מגניבה להשלת קלוריות ברב שעות היממה. כל עוד נזהרים ממבטים וכדורים תועים כמובן.

מאת: חתולה על גג פח

אומרים שאי אפשר לשחזר רושם ראשוני. אומרים שאחרי פגישה אחת החותם שנשאר על בנאדם הוא בלתי הפיך. אבל יש מקרים שמפריכים את התיאוריה. אם באר הוא כמו בחור אז בביקור הראשון שלי הזוני לבש את החליפה מהבר מצווה והיה חמוש במשקפי קריאה של חננות. בביקור השני הזוני הסיר את המגננות, לבש טי שרט קלילה ולא מחייבת ומשקפי שמש מעוצבות מעוצבים. אולי יש על מה לדבר.

זה התחיל בגישושים קצרים דרך מכרים משותפים. האם הוא פנוי? מסתבר שכן. כעשרה כסאות בר נוחים על הבאר הארוך שמחכים רק לי בכל שעות היממה. מה לגבי המוזיקה? שידועה בתור פקטור מאד רציני בכל מערכת יחסים? המוזיקה אחלה ובדיוק כמו אצלי, תלויה במצב רוח. ממאסיב אטאק וביורק ועד אלה פיצ’רלד האשה והאגדה וסינטרה האגדה והעיניים הכחולות.

הבסיס למערכת יחסים יציבה נמצא שם. רק צריך למצוא את הרגע הנכון להתחיל. ואין זמן יותר טוב להתחיל מערכת יחסים מאשר בין השמשות. בין חצות הליל עת אני מסיימת משמרת בעבודה לבין השעה שהשמיים צבועים בכחול מטורף והחמה עומדת לעלות ולהטריד את מנוחתי. הכל נהיה הרבה יותר ברור למרות האפלה. אין שמש מסנוורת ואין הסחות דעת. רק אני והבאר שלי.

מגוון רחב של בקבוקים צבעוניים שרק מחכים שאטעם מהם מחפה על העובדה שמהברז נמזגות רק גולסטאר והייניקן. והברמנים שלמדו להכיר אותי ואת השגעונות שלי יודעים למזוג מגוון תמהילי אלכוהול שעושים לי טוב, וכמו המוזיקה תלויים במצב רוח. אבל לא הכל ורוד כמו כוס קוסמופליטן ואחרי כמה זמן מתגלים בקיעים קטנים בשלמות של היחסים בינינו. וכמו בכל מערכת יחסים- המבטים פוזלים לאנשים אחרים.

יום שישי, חצות הליל ואין כסא פנוי על הבאר. ואין שולחן. הרגשתי נבגדת. המלצרית מנסה לנחם אותנו עם שולחן באזור הלא-מעשנים. אבל יש דברים שקשה לדמיון לתפוס כמו במבה בלי הטעם לוואי שנדבק לחיך ואני - עם כוס התרעלה שלי ובלי סיגריה.

אבל התגברנו על המשבר. שיקולים, ויתורים והתפשרויות הם הבסיס להצלחה זוגית. ואני והזוני למדנו להכיר את הדפיקויות אחד של השני. אני לא באה בימים צפופים ובתמורה אני מקבלת ארוחת בוקר מתי שאני רוצה.

ארוחות הבוקר בזוני מוגשות מ-12 עד 12. בצד הנכון של היממה. עדיין לא קרה שארוחת הבוקר בזוני איכזבה אותי. ביצי מטריציאנה (שזה שקשוקה משורדגת עם מלא דברים טובים), פרנץ’ טוסט שלוקח אפילו את זה של סבתא שלי (אולי כי אין לה במלאי פירות יער) והקרם דה לה קרם של ארוחות שחיתות ליליות, מנה שנקראת קרוק מדאם. טוסט, ביצת עין, בייקון, עוד טוסט, עוד ביצה, עוד בייקון, ולחלשים בינינו סלט שמרפד את הקיבה בויטמינים מיותרים ומהווה לא יותר מאתנחתא קומית אל מול האתגר המעבע שומן רווי ושומן טראנס ולבטח גם שומן טכנו והאוס, על הדרך.

גם יתר האוכל ממש טעים החל מסלטים של כוסיות דרך פירה וירק מאודה (נשבעת לכם) וכלה במנות בשריות. הכל במידה. שום דבר לא כבד מדי. וזו בעצם האווירה הכללית של המקום.

אחת הסיבות שאני והזוני מסתדרים כל כך טוב היא כי אנחנו לא מצפים לשום דבר אחד מהשניה. אנחנו שם, הלילה שם, האלכוהול והמוזיקה שם ואפשר לעשן על הבאר. זה מקום שתוך זמן קצר מרגיש כמעט ביתי. כמעט מזמין מדי. אם לא היו שם שנדלירים כל כך דקורטיביים אולי הייתי מגיעה לשם גם בטריינינג.

עכברתול מתעקש להכניס את הקליפ החדש של רבל סאן ומארקי פאנק:

הלכתי אתמול ל”סושי בר” ברחביה בראש פתוח (כיוונתי מלכתחילה להתעלם מההדים השליליים לגבי ה”סושי בר” שהתקבלו כאן בפוסט הקודם) ובתקווה שבאמת אהנה שם. אחרי שעה-שעתיים איומות ב”סושי בר”, אני יכול לומר בוודאות שהייתי נהנה יותר אילו הייתי הולך לצפות בעיבוד של מקבת’ למחזמר בסגנון ראפ מטאלי, ברוסית (בזמן שמישהו גם היה חובט לי בראש עם פטיש נגרים כל כמה דקות). לעזאזל, איך אנשים מעיזים להקים מקום נוראי כל-כך? נתחיל.

הגענו אל ה”סושי בר” לקראת 9 בערב, ויחסית לאמצע השבוע, ועוד במקום חסר אופי לחלוטין, המקום היה פשוט מלא. בעצם, היה שם מלא לחלוטין. בכניסה עמדה בלונדה גבוהה אחת, שלמעשה לא עשתה שומדבר שימושי מלבד להיות יפה. אחרי כמה דקה או שתיים הכניסו אותנו פנימה.

“2″ סימנתי באצבעותי. המלצר (או מנהל המשמרת?) סימן לבלונדה, שלקחה אותנו אל שולחן קטן ואינטימי. אינטימי בערך כמו בתור בסופרמרקט בצהרי יום שישי. הושיבו אותנו בלב המסעדה, במסדרון הצר שבין הבר לבין הקיר, בשביל שבו הלקוחות נכנסו למסעדה והמלצריות התרוצצו הלוך ושוב. צוות העובדים ממש כמעט עמד לנו על הראש, כי ישבנו באמצע צומת הדרכים המרכזית שבין השירותים, הבר, המטבח והחדר שבו יושבים הלקוחות שלמישהו באמת אכפת מהם. בקיצור, תקעו אותנו במקום הכי מעאפן שיכלו לחשוב עליו, המקום שכל תכליתו היא לשאוב עוד קצת כסף מלקוחות רעבים בלי סטנדרטים, על חשבונם של לקוחות אחרים. אני לא מבין כלום בניהול מסעדות, אבל אני מבין משהו בלהיות לקוח - תנו לאנשים לחכות קצת בחוץ, הם יהנו הרבה יותר במסעדה שלכם (מגיע להם, הם הולכים לשלם לכם הרבה כסף). ואם ישבר להם והם ילכו למקום אחר? לא נורא, תפסיקו להיות חמדנים (אולי אתם רוצים גם לתקוע שולחן בשירותים? זה יהיה נורא אינטימי).

התפריט נראה נחמד ומגוון, אבל נראה שהם השתדלו להוסיף לכל מנה בצל ירוק, כאילו זה איזה ויטמין הכרחי שבלעדיו ישרו לנו השיניים, או שבלעדיו לסושי יהיה טעם של אשל.

אז כמו שאמרתי ישבנו במקום איום ונורא, אבל לא שמנו לב לזה בהתחלה. לא היינו מודעים לזה בכלל, עד שלא קלטנו את זה מאוחר יותר, כשחיכינו משהו כמו רבע-שעה לפחות לאוכל. בחיי. רבע שעה זה המון זמן מהחיים, ואפשר להספיק המון בזמן הזה. מצד שני, להכין סושי מעולם לא היה דבר שלוקח כל-כך הרבה זמן (אחרת זה לא היה מזון מהיר ביפן). אני לא יודע למה לא הביאו לנו את האוכל בזמן, ונראה שבערך כל אדם אחר שם קיבל כבר כמה מנות מאז שהתיישבנו .

בינתיים ביקשתי מהמלצרית שתעביר אותנו למקום נורמאלי יותר, ונעניתי בחיוכים וב”כן-כן”. כן, כן. בסדר. לא העבירו אותנו
עד סוף הערב.

זו לא היתה ממש הרגשה של מסעדה, אלא יותר של בורגראנץ’ לעשירים, עם שירות (גרוע מאוד). המים שהזמנו הגיעו כמעט מיד, אבל הם היו פושרים, דלוחים, בלי קרח ובלי לימון. ממש כאילו מישהו במטבח משך בהם מים מאיזו חבית שקולטת את הרטיבות מהתקרה.

בסושי בר נגנו מוזיקה די גרועה. אני לא יודע אם זה היה אבבא או סימפלי רד או משהו נוראי אחר - היה לי קשה לשמוע משהו מעל לכל קרקושי הכלים וקולות שטיפת הכלים מאחורי (בנוסף, כמובן, לקולות המלצרים והמלצריות שכמעט עמדו לי על הראש וחילקו ביניהם שולחנות). היה שם רועש כמו בבייגי’נג (7.6 בסולם ריכטר).

הבלונדה העקומה מהכניסה הזאת (עם כמה שהיא כוסית) הסתובבה לי מול הפרצוף הלוך ושוב ואיזה פעמיים נתקעה לי בכסא עם התחת שלה. יש לה מזל שיש לה תחת יפה כי כמעט הורדתי לה כאפה לפרצוף.

עד שהאוכל הגיע אני חושב שהספקתי לגדל זיפים ולהאפיר. בערוב ימי התחלתי לשים לב לכלמיני פרטים קטנים שלא הייתי מודע להם קודם לכן, כמו התלתל ששכב דבוק באמצע השולחן. הצלוחית הקטנה של הרוטב סויה היתה מלוכלכת. בחייאת, איזה מין מקום אתם מנסים לנהל?

אחר-כך שמתי לב שאנשים אחרים דווקא כן מקבלים מים עם לימון וקוביות קרח, והתחלתי לחשוד שיש להם משהו אישי נגדי. אני חייב לציין שכפיצוי על האיחור אחד המלצרים הביא לנו בקבוקון סאקה ושתי כוסיות. בפוסט על “סאקורה” ציינתי בדיוק מה אני חושב על המשקה הדפוק הזה, אבל לא אמרתי כלום. קיוויתי שהאוכל יגיע בקרוב. זה לא קרה, ואני מצטער אבל אין שום כמות סאקה בעולם שהיתה כדי לגרום לי להנות בסושי בר באותו ערב.

אחר-כך הגיע הסושי ומשום-מה הם תקעו את שני הרולים על אותו מגש עץ. תגידו שאני פדאנט וקרציה, אבל לא כיף לי לאכול מאמצע השולחן כאילו אני גר בשיח ג’ראח.

כשאכלתי שם הרגשתי כאילו אני אוכל בורקס בתחנה המרכזית, כי הבלונדינית המטומטמת ההיא שוב נתקלה לי בכסא והייתי כנראה רוצח אותה באותו ערב אם היו לי ביד סכין ומזלג ולא שני מקלות סושי.

לסושי שלהם לא היתה טיפת טעם. הטבעתי אותו בבריכה אולימפית של רוטב סויה, עטפתי אותו יפה-יפה בג’ינג’ר ומרחתי עליו ווסאבי כאילו הייתי הסושי-מן של ועידת הנשיא, ועדיין לא היה לו טעם. אחר-כך הזמנו חשבון. הוא הגיע תוך 20 שניות.

רק נקודה קטנה: אני יודע שהביקורת בפוסט הזה היתה אולי קצת אכזרית מדי, אבל כל מה שכתבתי פה אמיתי. הגיע הזמן שהסושי
בר יתחיל להתייחס ללקוחות שלו בכבוד שמגיע להם, במקום סתם לראות אותם כדולרים מהלכים. אני מקווה שאיכשהו הביקורת הזאת תגיע אליהם, ואולי משהו ישתנה לטובה. בינתיים יכול להיות שסתם לא אכפת להם כי הם גם ככה גורפים הון תועפות על חשבון
האמריקאים שאוכלים שם. מקווה שהמקום הזה ישתנה כי אני מעדיף לאכול אוכל יפני טוב ליד הבית מאשר ללכת 20 דקות או לקחת אוטובוס. איך שזה נראה כרגע, בינתיים אצרוך את הארוחות היפניות שלי, כשהארנק הקטן שלי יאפשר לי, במרכז העיר.

סאקורה, הסושיה הראשונה בירושלים, נחשבת לסושיה הטובה ביותר בארץ. אני לא קובע את זה על-סמך חוש הטעם המפוקפק שלי, זה דבר שאני קורא כבר הרבה שנים בעיתונים. בועז צאירי, שהרים את ‘סאקורה’ אחרי שהתערבב די הרבה זמן ביפן, קבע בארץ סטנדרטים חדשים והרים גבוה-גבוה את הרף בכל מה שנוגע לסושי (וחולל צונאמי ששקשק את כל תחום המסעדות האסייתיות בארץ). בניגוד מוחלט לזרם, סאקורה דווקא התחילה כמסעדה כשרה והפכה די מהר ללא-כשרה. בועז צאירי ייבא טבחים יפנים תותחים שבאמת יודעים את העבודה, וצייד אותם בחומרי גלם מצויינים (למשל דגים טריים במקום טונה מהקופסה, כמו שיצא לי להתקל כבר בכמה מקומות מחוץ לעיר). סאקורה גם מגדלים אצות במכמורת, ותאמינו או לא – בפעם האחרונה שבדקתי הם אפילו ייצאו אצות ליפן. הבעיה היא שאוכל טוב כזה גם עולה די הרבה כסף. אז יש את הסושיות האחרות, שהרבה מהן ממש לא רעות.

בשנים האחרונות סושי הפך לסוג של טרנד אצל ערסים, שילוב טבעי והגיוני בערך כמו דוב פנדה שעובד למחייתו כפקיד בבנק טפחות. סאקורה אף-פעם לא התקפלה לכיוון הערסים, לא שינתה אווירה, לא החליפה מוזיקה, לא החליפה גישה ואופי, אלא נשארה בשלה. ערסים לא באים לסאקורה. אולי בגלל שזה לא כשר, אולי בגלל שזה לא מתאים לכיס, ואולי פשוט בגלל שאין להם טעם, אבל הערסים מדלגים מעל סאקורה, ואנחנו שמחים על כך.

סאקורה בינתיים מצליחה לא רע. לפני איזה כמה זמן היא התרחבה קצת, ועכשיו תופסת נוכחות רצינית בחצר פיינגולד. יחד עם הגולה, הגות’הם, אלדד וזהו, אדום, נוצ’ והמקום הקטן הזה ליד המדרגות שיום אחד אני מוכרח לבקר בו ואולי גם מסעדת הדגים החדשה שפתחו שם (”דגים בחצר”) שגם בה עדיין לא ביקרתי, חצר פיינגולד היא אחד המקומות המעולים לבזבז בהם את המשכורת.

האמת היא שאף-פעם לא אכלתי בסאקורה בשעות הרגילות. ארוחות צהריים וערב שם פשוט עולות יותר מדי כסף. אבל לפני כמה שנים סאקורה התחילה להפעיל את תפריט הלילה שלה – סושי מצויין במחירים די טובים. באיזה 25-30 שקל אפשר לקבל אחלה רול, מושקע, מוקפד וטעים. תפריט הלילה שלהם רץ בין השעות 22:30 למשהו כמו חצות, אבל אני די זורק מהשרוול (אז כרגיל, אל תסמכו עלי). הרולים של תפריט הלילה מגיעים עם יין שזיפים יפני או סאקה לבחירה. בהתחשב בעובדה שסאקה טעים
בערך כמו מיצי קיבה של חולה צהבת, אני ממליץ בחום ללכת על יין השזיפים. יש להם עוד הרבה דברים בתפריט, אבל זה אף-פעם לא ממש עניין אותי.

יש עוד סושיות מעולות בירושלים (ביניהן גם הסושיה ושמה סושיה). בטח שלא ברמה של סאקורה, אבל בהחלט סושיות טובות. בקרוב יתפרסמו כאן כמה פוסטים על סושיות נוספות (בהתאם למסגרת הארנק שלי), וגם על סושיה גרועה או שתיים שלא אהסס להתיז להן את הראש. תחזיקו מעמד.

“יש! המטומטמים שכחו לחייב אותי על הפאנטה!”